<h1>תוספות מהרי"ח על פסחים</h1>
<h2>דף לה.</h2>
חלות תודה ורקיקי נזיר עשאן למכור בשוק יוצא בהן וכו'. פר"ח בי"ג איירי, דאין מביאי'[ן] תודה בי"ד [לעיל י"ג ע"ב] לפי שממעט באכילתו, הרי משמ'[ע] שיוצאי'[ן] במצה שנאפת'[ה] בי"ג אע"פ שלא ביער החמץ. וכן תני בתוספת'[א] [פ"ג ה"ט] ארבע'[ה] עשר שחל להיות בשב'[ת] מנערי'[ם] את הכל מלפני השבת ואופה מצה מערב שבת, וכן גר'[סינן] בירושלמי [ה"ד] מצה ישנה באנו למחלוק'[ת] ב"ש וב"ה, פי' כשם שחולקי'[ם] בסוכה ישנה, דב"ה מתירי'[ם] אפי'[לו] לא עשאה לשם חג. ומיהו רבי'[נו] ש"יי כתב בסידורו שאין לאפות מצה כי אם בערב הפסח לאחר חצו'[ת] משו'[ם] הידור מצת מצוה בזמנה, ועוד כתב משום דאיתקש מצה לפסח [להלן ק"כ ע"ב], וכת'[יב] [שמות ל"ד] לא תשחט על חמץ דם זבחי, וה"ה מצה שלא יאפה אלא לאחר ביעור, ושמא גם הוא מודה דעל ידי הדחק יכול לאפותה קודם, והא מילת'[א] דפשיט'[א] דבדיעבד יוצאין בה אע"פ שנאפת בי"ג.
<h2>דף לו.</h2>
[ואין לשין עיסה בפסח ביין ושמן ודבש. ופירש רבינו תם דדווקא אם יש] מים כל שהו הרי אילו מחמיצין כדפי[רשתי] לעיל, וכן משמ'[ע] פ'[רק] כל המנחו'[ת] [נ"ז ע"א] דאמרינ'[ן] תקריבו [ויקרא ב'], לרבו'[ת] מנח'[ת] נסכי'[ם], ופרי'[ך] מנח'[ת] נסכי'[ם] מי פירו'[ת] נינהו, ומי פירו'[ת] אינן מחמיצי'[ן], וקמשני אמ'[ר] ריש לקיש זאת או'[מרת] נסכים מגבלה במים וכשרה, וכיון שמערב המים עם השמן, מחמיץ, וכן משמ'[ע] בירושלמי [ה"ד]. ומעשה היה בערב הפסח, ואמר ר' יצחק בר אברהם ללוש מצו'[ת] ביין, מפני שזרקו מים שלנו מפני מת אחד, אע"פ שאי איפשר בלא טיפת מים, ואף לכתחיל'[ה] רגילי'[ם] ליתן מים מלא בשעת הבציר כדי להתיר ניצוק בכלי גוי בלא טעם דנצוק אינו חיבור, אע"פ כן אין לחוש למים, הואיל וכבר נתבטלו המים קודם שלשו העיסה, וכן רבי'[נו] משה [פ"ה הלכ' חמץ ה"ב] היה מתי'[ר] חימוץ מי פירות, אבל ר"י כתב בתשובה אחת שירא להקל מפני שיש בירושלמי במקום אחד [סוף פירקין] שמחמיר להלכ'[ה] למעשה. ובמי ביצי'[ם] נסתפק רבי'[נו] שמע'[יה] אם מחמיצים מפני שמתפתח העיסה, ור"ת נוהג היתר בדבר, ואפיל'[ו] לדברי האו'[מר] דמי פירו'[ת] אין מחמיצי'[ן], בלילה הראשון אין לשין בהם משו'[ם] דהוה מצה עשירה, ואמ'[ר] ר'[בי] יהושע בן לוי לבריה יומ'[א] קמ'[א] לא תלושו בחלב'[א], מכאן ואילך לושו לי מעט כעינא דתורא, שייאכל מיד, ולא נבוא לידי מכשול לאכל עם הבשר. וה"ר (שמשון) [שמואל] ז"ל כתב שבמי ביצים נהגו כל רבותיו לאסור, ואפילו ביום האחרון, ובימי עלומיי ראיתי מתירי'[ם], אך רבינו דוד ציוה להשליכה במים, וכן רב'[ינו] יהודה, וכן מורי רבי'[נו] מנחם כן היה אוסרה.
<h2>דף לז.</h2>
רקיקי מצות אין עושין אותן עבין מטפח מפני החימוץ, וב"ה מתירין לאפות פת מרובה בפסח משו'[ם] האי דאמרי'[נן] [ביצה י"ז ע"א] דמערמת אשה ואופה תנור מלא ככרו'[ת] אע"פ שאינה צריכה אלא לככר אחד אבל למלאות פעם אחרת ליכ'[א] מאן דשרי.
אין עושין סריקי'[ן] המצויירי'[ן], מפני שהאשה שוהה עליהן ומיחמצת'[ן], ומה שנהגו עתה לציירו, משו'[ם] דהלכ'[ה] כלישנ'[א] קמא לא של כל אדם אמר'[ו] אלא על נחתומין בלבד, שהם מתכוונים ליפותם ושוהין עליהן... של כל אדם אלא כל אדם ושל נחתומין שרו' משו'[ם] דלפעמי'[ם]... ואין שוהין עליהם ושל כל אדם אסירי כיון דאין בקיאין שוהין עליהם... חשיבי בטלים..., ועוד ראיה למנהגינו מדאמ'[ר] ר'[בי] יוסי עושין סריקין כעין רקיקין. פי' עושין סריקין מצויירין כמין רקיקין מתוך שהן דקין... ואין עושין סריקין עבין כמין גלוסקאות דמתוך שהן עבין אין... שהוא מציירן, ולפי זה שלנו דקין הם ואין לחוש בציורן ושרו.
מעשה אילפס, ריש לקיש אמ'[ר] פטורי'[ן] מן החלה ואין יוצאין ידי חובת מצה [במה דברים אמורים כשהדביק ולבסוף הרתיח ורבי יוחנן אומר בין] שהדביק הבצק באילפס תחילה ואחר כך הרתיח מתחתיו, דהיינו מעשה אילפס, ובין שהרתיח ולבסוף הדביק, הרי זה קרוי לחם וחייב בחלה ויוצאי'[ן] בו לעיניין מצה, והלכ'[ה] כרבי יוחנ'[ן] דאמ'[ר] כל מעשה אילפס חייב'[ן] ואע"פ שפסק ר"ח כרי'[ש] לקי'[ש] דאמ'[ר] פטורי'[ן], מפני דתלמוד'[א] אמרה דכ"ע מעשה אילפס פטורין, והיינו כר"ל, ועוד דבעיות דאמוראי דבתר הכי אזלי אליב'[יה] דרי'[ש] לקי'[ש], ומ"מ פוסק בשאילתות בפרש'[ת] צו [שאילתא ע"ז] כר'[בי] יוחנ'[ן], וכן פוסק ר"י מדלא חשיב לי'[ה] בפ'[רק] החולץ [יבמות ל"ו ע"א] בהדי תלת דהלכ'[ה] כרי'[ש] לקי'[ש] לגבי רבי יוחנ'[ן]. ואו'[מר] ר"י דעל ידי משקי'[ן] מודה ר'[בי] יוחנ'[ן] דמעש'[ה] אילפס פטורי'[ן] ואין מברכי'[ן] עליהן המוציא, כדמוכח בירושלמי בפ"ק דחלה [ה"ג] א"ר יוחנ'[ן] כל שהאור מהלך תחתיו חייב בחלה ואו'[מרים] עליהן המוציא ואין יוצאי'[ן] ידי חובה בהו בפסח, א"ר יוחנ'[ן] ובלבד על ידי משקין. ואו'[מר] ר"ת דדווק'[א] בבלילתו רכה פליגי, דר'[בי] יוחנ'[ן] סבר אפייתו באילפס עושהו לחם וחייב בחלה, ור"ל סבר אין עושיהו לחם ופטור אבל בלילתו עבה מודו כ"ע דחייב בחלה, ואפי'[לו] על ידי משקין, דהא משעת גילגול מיחייב בחלה כדמוכח בכמ'[ה] דוכתי [נדה ו' ע"ב], וכן משמ'[ע] במס'[כת] חלה [פ"א מ"ה] דתני עיס'[ה] שתחילת'[ה] וסופ'[ה] סופגנין פטור'[ין] מן החלה, תחילת'[ה] עיסה וסופ'[ה] סיפגני'[ן] תחילת'[ה] סופגני'[ן] וסופה עיסה חייבי'[ן] בחל'[ה]. ונר'[אה] לר"ת דה"נ מברכי'[ם] עליה'[ן] המוציא מאחר שבלילתו עבה, וראי'[ה] ממנחו'[ת] [ע"ה ע"ב] ומיפרק כיצ'[ד] מברכי'[ן] [ברכות ל"ז ע"ב] היה עומד ומקריב מנחו'[ת] בירושלים או'[מר] שהחיינו נטלן לאוכלן מבר'[ך] המוצי'[א], קפסיק ותני בכל המנחו'[ת] אפי'[לו] מנח'[ת] מחבת ומרחשת אע"פ שמטוגנות בשמן, ואין סברא לחלק בין מים לשמן. וא"כ על שפינול"י ופניטלט"י או'[מר] בור'[א] מיני מזונו'[ת], ועל גלטוני וארבלי מברך המוצי'[א], ועל אופלטקי נר'[אה] לר"י שאין מברכי'[ן] המוציא אע"פ שעושי'[ן] אותן בלא משקין דאין עליה תורית'[א] דנהמא, תדע שהרי אין מפרישי'[ן] ממנה חלה אע"פ ששם הרבה מהם לתוך כלי אחד. ור"ת או'[מר] דעל גרימלזי אין מברכי'[ן] המוציא, דלית להו תורית'[א] דנהמא.
<h2>דף לט.</h2>
אילו ירקו'[ת] שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח, חזרת, היינו חסא, ובעולשין היינו הינדבי בלשו'[ן] ערבי, ובל'[שון] לע'[ז] קרישפל, ובתמכה מרויא בלע'[ז], ובחרחבינ'[ה], היינו מציא דדיקלא. וצרי'[ך] לפר'[ש] שהוא מין זרעי'[ם], דמין זרעי'[ם] בעינן דומיא (דמעא) [דמצה], ובמרור בל'[שון] כ'[נען] חרן, וקיימ'[א] לן דמצוה בחזרת, דהיינו חסא משום דחס רחמנ'[א] עלן. ויוצאין בקלח שלהן אפי'[לו] יבש אבל בעלין דווק'[א] בלחי'[ם] יוצאי'[ן] ולא ביבישין, כדמסיק בגמ' [ע"ב]. ומדקדק ר"ת אבל אין יוצאין בשורש המרור. אם כבשן בחומץ או בשלן או שלקן יותר מדאי, אין יוצאין בהן. ומחמשת המינין האילו שהן מרור אכל מאחד מהן כזית או מחמשתן כזית, מצטרפין ויצא.
<h2>דף לט:</h2>
אין שורין את המורסן להניח לפני התרנגולי'[ן], שמא יחמ'[ץ], אבל חולטי'[ן] להם את המורסן ברותחין. וכבר נהגו רוב העולם שלא לחלוט שמא לא ירתיח יפה. ולא ילעוס אדם חיטין ויתן על גבי מכתו מפני שהן מחמיצות. תניא ר'[בי] יוסי בר יהוד'[ה] אומ'[ר] קמח שנפל לתוכו דלף אפי'[לו] כל היום כולו אינו בא לידי חימוץ, אמ'[ר] רב פפא והוא דעביד טיף להדי טיף. אין מבשלי'[ן] חטין במים, כגון ריפות או קמח, כדאמ'[רינן] בפירקי'[ן] דאדמבשלא בשולי חמוצי מחמצא. מותר ללתות חטין במים כדי להסיר סובין וטוחנין אותן מיד, ודווק'[א] חטין מותר ללתות במים מפני שהן קשין אבל שעורין דרכין ומחמיצין מהרה אסור. נהגו העם אף בחיטי'[ם] שלא ללתות גזירה שמא ישהו במים ויחמיצו. חכמי'[ם] הראשונים היו נזהרים בדגן שהיו אוכלי'[ם] ממנו בפסח לשומרו משעת קצירה שלא יבואו [עליו מים שלא יהא בו שום חימוץ, ואסמכוה על מקרא זה [שמות י"ב] ושמרתם את המצות, כלומר, הזהרו במצה ושמרו אותה מכל צד חימוץ].
<h2>דף נה:</h2>
[מוליכין כלים ומביאין מבית האומן אע"פ שאינם לצורך המועד] ודווק'[א] בי"ד אבל בחול המועד לא שרו אלא לצורך המועד, כדתניא מביאין כלים שהן לצורך המועד מבי'[ת] האומן, כגו'[ן] כרים וכסתות וצלוחיות אבל כלים שאינן לצורך המועד אין מביאין, ואם אין לאומן מה יאכל, נותן שכרו ומניחן אצלו, ואם אין מאמינו מניחו במקום הקרוב שיוכל, ואם לאו, שירא שיגנבו מביאן בצנעה בתוך ביתו. ור"י אמ'[ר] כיון שאינו יכול להניחם בבית הסמוך לאומן, אין צריך להניחם בבית שלישי אלא יוליכם לביתו.
ששה דברי'[ם] עשו אנשי יריחו, עד וכורכין את שמע [נ"ו ע"א, גמ'] שהיו אומ'[רים] היום על לבבך, דמשמ'[ע] היום ולא מחר, ואי'[כא] דאמ'[רי] שלא היו אומ'[רים] ברוך שם כבוד מלכותו, ואנן אמרינן ליה כדדרש ר'[בי] שמעון בן פזי וכו' עד והתקינו לאומרו בלחש, ובמדרש [דברים רבה סו"פ ואתחנן] יש שמשה שמעו ברקיע מפני שלא יאמרו משה גנבו מן המלאכי'[ם], לפיכך תיקנו לומרו בלחש, וביום הכיפו'[רים] שישר'[אל] דומין למלאכי'[ם] אומרים אותו בקול רם. ושמעת'[א] כול'[ה] דששה דברי'[ם] וכו' אגדת'[א] עד סוף פירקי'[ן].
<h2>דף עד.</h2>
כיצד צולין את הפסח [מביאין] שפוד של רמון וכו'. ופרי'[ך] בגמ'[רא] ונייתי של מתכת, מתוך שחם מקצתו חם כולו וקא מיטוי מחמ'[ת] שפוד. למדנו מכא'[ן] מתכ'[ת] שחם מקצתו חם כולו, ונפק'[א] מינ'[א] למילי'[הו] טוב'[א].
אמ'[ר] רבא האי מליתא שריא. פי'[רוש] תרנגולת או כבש הממולא בבשר שריא, אע"פ שבשר הפנימי לא נמלח אלא כשיעור מליח'[ה] לצלי, כך פרש"י. משמ'[ע] דכל צלי בעי מליח'[ה], ובהקומץ רבה [מנחות כ"א ע"א] גבי מליח'[ת] קדשי'[ם] קאמ'[ר] אמ'[ר] אביי וכן לצליי'[ה], מיהו ברוב ספרי'[ם] לא גר'[סו] הכי, אלא גר'[סו] וכן לקדירה, והא דאמ'[רינן] פ"ק דביצה [י"א ע"א] שווין שמולחי'[ן] עליו בשר לצלי, גם משם אין ראיי'[ה] לרבי[נו] ש"יי דהת'[ם] לאו משו'[ם] דבעי מליח'[ה] אלא שמנהג למולחו. ור"ת פי'[רש] דמליתא שריא אפי'[לו] לא מלחו כלל, ונר'[אה] לו לר"ת דלצלי לא בעי מליח'[ה], דלא מיבעי כשניצלת הבשר יפה יפה ונפלט מכל הדם דשרי, דיותר מפליט על ידי האש מעל ידי המלח, דמעשים בכל יום שמבשלי'[ם] כבד אחר צלייתו אע"פ שמחמירי'[ן] [שלא] לבשלו אחר מליחתן, אלא אפי'[לו] לא נצלה כל צרכו, שלא נפלט כל הדם מותר, אע"ג דאמ'[רינן] פ"ק דכריתו'[ת] [ד' ע"ב] דדם האיברי'[ם] קאי בלאו, ה"מ [כ]שפירשו אבל לא פירשו ולא יצא לחוץ שרי, כדמוכח פ'[רק] מפנין [שבת קכ"ז ע"א] דבשר [תפל] מותר לטלטלו, משום דחזי לאומצא, אלמ'[א] יכול לאוכלו בלא מליח'[ה]. וכן משמ'[ע] בפ'[רק] כל הבשר [חולין קי"א ע"א] גבי כבד שחלטו ברותחין, ואין לאסור צלי שלא נמלח ולא נצלה כל צרכו משו'[ם] [ד]שמנוני'[ת] הדם נפלט מבפנים מצד זה לצד זה, דמה שיוצא לחוץ משרק שריק ומה שבפנים אע"פ שפירש מצד זה לצד זה לא הוי כדם האיברים שפירש, וכן מוכח בחולי'[ן] [קי"ב ע"א] דאסר לאכול כבד שחתך עליו בשר מפני דם שנכנס לתוכו, ואפי'[לו] הכי משמ'[ע] דבשר עצמו מותר אע"פ שלא יצא כל דמו. ועוד יש ללמוד היתר במלייתא אפי'[לו] נצלה בשר החיצון ושהה כדי מליח'[ה] והפנימי לא נמלח, מדמייתי ראיה [להלן ע"ב] מטפילת בר אווזא וגוזלא דשרי מטעם כבולעו כך פולטו, אע"פ דמעשים כל יום שאוסרי'[ם] בשר שנפל לציר ואין מותר אפילו לצלי, ועדיפ'[א] מינה היה אוסר ר"ת חתיכ'[ה] שנמלח'[ה] בקערה אע"פ שלא שהתה שיעור צלייה ולא פלטה אפי'[לו] חצי הדם, ואסרה למיכלה צלי משום דלא מפליג רבא גבי אין מולחי'[ן] אלא בכלי מנוקב בין שהה הרבה לשהה מעט.
<h2>דף עד:</h2>
טפל לי'[ה] בר גוזלא. פרש"י כמו פשטידא. ומסקינ'[ן] קמח'[א] דסמידא, דהי'[ה] סולת, בין אסמיק בין לא אסמיק שרי, אע"ג שלא טילח'[א] הבשר פומא, ומיפרר, פי'[רוש] שאין עיסתן נדבקת עליו... שרי בכל עניין דכבולעו כך פולטו, אבל קימח'[א] חיורתא דשריד... נבלע בעיס'[ה], אי זיג, פי' צלול כלבנונית... שרי, ואי לא זיג אסיר, בשאר קמחי, אי אסמיק אסיר, אי לא אסמיק שרי. וריב"א וכן ר"י לא נהי'[רא] להו לפר'[ש] טפל ליה בר גוזלא דהיינו פשטידא כדפי'[רש] רש"י, דלשו'[ן] טפל לי'[ה] לא משמ'[ע] הכי, דלשו'[ן] טפל משמ'[ע] טיחא, כמ'[ו] [לעיל מ"ג ע"ב] בנו'[ת] עשירי'[ם] טופלו'[ת] אותן בסולת, ועוד דפשטידא לא אמרינ'[ן] כבולעו כך פולטו, דהא חזינ'[ן] דלא פלטו, שבמקום מושבם יבש בתנור, על כן נר'[אה] דהיינו מה שרגילים לטוח בעיסה שבלילתו רכה ורגילים לעשו'[ת] סביבה קורקבני'[ם] ובני מעיים שמשימים אותם בשפוד וטחין סביבתו בעיסה רכה כעין קרפליש.
והילכת'[א] מליתא שרי'[א] אפי'[לו] פומא לעיל. משו'[ם] דבולעו כך פולטו. ואין להקשו'[ת] דכבד עילוי'[ה] בשר'[א] דיעב'[ד] דווק'[א] שרי, ואיכ'[א] מא'[ן] [חולין קי"א ע"א] דאסר אפי'[לו] דיעבד, והכ'[א] גבי פסח נותן בני מיעיו לתוכו, והיינו נמי כבד, ושרינ'[ן] לכתחילה, דיש לתרץ כגו'[ן] שמלח את הכבד מליח'[ה] גמורה, ואפי'[לו] לפי המנהג שאין מבשלי'[ן] את הכבד לאחר מליח'[ה], מ"מ נחשיב את הכבד במליחה גמורה כבשר שלא נמלח, ובשרא על גבי בשרא שרי לכולי עלמ'[א]... לכתחילה... ויש ללמוד מכאן דכבד שנמלח דשרי לכתחילה לצלות ע"ג בישרא כביש'[רא] עילוי'[ה] בישר'[א], וכן בשר שלא נמלח עילוי בשר שנמלח שרי לכתחילה.
אומצא דאסמיק חליה אסור לא אסמיק חלייה שרי, וכן הלכה, דרב אשי מגמע לי'[ה] גומעי. חלייה, פר"ש מוהל היוצא ממנו כשחותכו. ולא נהי'[רא] לר"י, דאי נצלה כל צורכו אף המוהל מותר דלא גרע ממלחי'[ה] דאמ'[רינן] דאפי'[לו] לקדיר'[ה] שפי'[ר] דמי, ואי לא נצלה כל צרכו אמאי בשר מותר אע"ג דשרינ'[ן] דם האיברי'[ם] שלא פירשו, היכ'[א] דאסמיק אסיר, דהא אליב'[א] דמ"ד גומרי מצמית צמתי ואסיר אע"פ שלא פירש, ועל ידי חתיכ'[ה] אי איפשר שהיה יוצא כולו. ולשו'[ן] אחר פר"ש חלייה שחולטי'[ן] אותו אחר צלייתו והוא נשחט לתוכו, וגם על זה קשי'[א], דאית לן למימ'[ר] דאי חלייה [אסיר] איהו נמי אסיר כדמסיק בכל הבשר [חולין קי"א ע"א] גבי כבש שחלטוהו ברותחי'[ן] או בחלא דמותר לבשלו לפי שדמו נצמת בתוכו ואין מניחו לפלוט, סבר רב פפא למימ'[ר] חלייה אסירי, א"ל רבא אי חלייה אסיר איהו נמי אסיר, דכי פליט הדר בלע אלא ודאי חלייה שרי דמצמת הדם ואינו מפליטו, וא"כ הכא נמי יהיה אסור, ועוד דהת'[ם] משמ'[ע] שהחומץ מצמית, והכא משמ'[ע] שמפליט את הדם. ונר'[אה] לר"י כמו שפי'[רש] ריב"א בש'[ם] ה"ג דבבשר חי איירי, ומנהג כשנותני'[ם] בשר לתוך החומץ ואינו שוהה עד דאסמיק נעקר ממנו ונפלט לתוכו, והיינו דקאמ'[ר] אומצא דאסמיק שנשתהה בחומץ עד דאסמיק, הוא וחלייה אסיר אבל לא אסמיק שרי, וההיא דכל הבשר בדלא אישתהי, ורב אשי מגמע גמועי כמסקנ'[א] דכל הבשר דחלייה שפי'[ר] דמי. וקצת נר'[אה] ליישב לפי דעת רב'[ינו] ש"יי דאיירי בשלא ניצלה כל צרכו, ועל ידי חתיכ'[ה] יוצא כל כך מן הדם שנתקבץ שיחשב הבשר כבישרא דלא אסמיק אע"ג דלא... פירש שרי, מטעם דהוי דם אברים שלא פירש, וה"ה אסמיק, חלייה אסיר, משום הכי דעל ידי חתיכ'[ה] יצא דם עם המוהל, לא אסמיק, חליה שרי, דעל ידי חתיכ'[ה] יוצא מוהל ולא דם. וללשו'[ן] שיני של רבי'[נו] ש"יי יש ליישב שחולטין אותו אחר צלייתו, והילכך חלייה אסיר, שכבר בצלייה התחיל לפלוט, ולכן יגמור פליטתן על ידי חלא, והילכך חלייה אסיר. מיהו בשר שרי דחלא לעולם צמית הבשר שלא יבלע, שהרי לא הותר כוחו שלא יפלוט אלא מעט והשאר הנפלט... דווק'[א] כל הפלטת הבשר ממנו...
האי אומצא דאסמיק חתכיה ומלחי'[ה] אפי'[לו] לקדיר'[ה] שפי'[ר] דמי, וכן שפדיה בשפודא מידב דייב, אחתי'[ה] אגומרי'[ה]. איכ'[א] דאסרי משו'[ם] דמצמית צמית, ואיכא דשרי משו'[ם] דנורא מישב שייב, וכן הלכה. וכן ביעי. פר"ש דאסמיקי, ור"ח פירש אפי'[לו] לא אסמיקו איכ'[א] עלייהו קרמ'[א] דאסיר משו'[ם] דמא, הילכ'[ך] בעינ'[ן] חתכי'[ה] ומלחי'[ה] וכו'. וכן מיזרקי. פי' גידי הצואר הגדולים.
